את פס הקול ארבע קומות מתחת לאדמה, במרתף המחלקה לרפואה גרעינית של בית החוליםהדסה עין כרם, שמעתי במשך אלפי שעות צפייה בסדרות ובסרטי מדע בדיוני. זה כמו להיות על הגשר של חללית האנטרפרייז. הרעשים מהעולם שלמעלה לא מגיעים לכאן. כאן שומעים רק צפצופים מכאניים וצלצולים דיגיטליים. בליפ-בליפ, גלינג-גלינג, וכמובן טו-טו ואי-אי וטררררר ומעל הכול מרוחה שכבה דקה של היססססס מתמשך.
כאן, בין קירות בעובי 2.5 מטרים עם מערכות קירור ומיזוג המבודדות משאר בית החולים, שוכנים להם שני מאיצי חלקיקים, ציקלוטרונים שמם. אחד ישן, בן כעשרים שנה, ואחד חדש יותר, כבן שבע. הם נראים אותו דבר. כל אחד מהם שוכן בבונקר משלו, לכל אחד מהם חדר שליטה ובקרה, חדרי קירור, תחזוקה ואלקטרוניקה. בדרך אליהם אנחנו עוברים דרכם ואני נהנה הנאה מרובה מהניגוד המקסים בין הטכנולוגיה העילית לבין הבלגן החינני השורר במקום. ערבוביה של ערימות נייר מונחות בכל מקום, ארגזים ומכשירים ובקבוקים ומה לא, פינת קפה קטנה מוליכה אל חדר התחזוקה המלא במסורים ופטישים ומברגים ושלל כלי עבודה, שלא ציפיתי לראות במאיץ חלקיקים. מאוד ישראלי. חדרי הבקרה מלאים בשעונים ובכלי מדידה, חלקם הולכים קדימה, חלקם אחורה.
מאת דרור פויר