להערכת אפשרות של דלקת מפרקים שגרונתית (Rhematoid arthritis), חומרת המחלה והערכת הפרוגנוזה, אך גם להערכה של מחלות אוטואימוניות.

הגורם השגרוני הוא למעשה נוגדן אוטואימוני המזוהה בעיקר עם דלקת מפרקים שגרונתית, המכוון כנגד אתר ה-Fc על פני נוגדנים מסוג IgG, ליצירת קומפלקס RF-IgG, שמשפעל את מערכת המשלים שהיא כשלעצמה תורמת למהלך המחלה.

בדרך כלל RF הוא נוגדן מטיפוס IgM, אם כי ב-15% מאלה עם דלקת מפרקים שגרונתית הגורם השגרוני הוא מטיפוס IgG, ויש גם מצבים שהגורם השגרוני הוא מטיפוס IgA. באופיו, RF יכול להיות קְריוֹגלובולין (נוגדן השוקע בקרור דגימת הדם), או RF type 2 בו נוגדן חד שבטי מסוג IgM מגיב עם IgG פוליקלונאלי, וכן RF type 3 בו IgM פוליקלונאלי מגיב עם IgG פוליקלונאלי. בדלקת מפרקים שגרונתית, רמות RF הגבוהות ביותר מתקבלות בפאזות פעילות או במחלה כרונית עם מהלך סוער, כאשר המחלה מלווה ב-vasculitis ובקשרירים (nodules) תת-עוריים. בילדים או נערים עם תסמינים של דלקת מפרקים שגרונתית, בדרך כלל אין מוצאים RF בדם.

השיטות המקובלות להערכת רמת גורם שגרוני בפלזמה מבוססות או על ידי צימות של חלקיקי latex, המצופים בנוגדנים אנושיים מסוג IgG עליהם פועל RF, או צימות של כדוריות דם אדומות של כבש שעל פניהן מופיע נוגדן IgG מקור ארנבת המשמש מטרה ל-RF. מבחן צימות חלקיקי latex יותר רגיש מבין השניים (75% רגישות לעומת 60-70% במבחן צימות כדוריות הכבש), אך דרגת הסגוליות (specificity) של מבחן latex נמוכה מזו המושגת במבחן צימות תאי הדם האדומים של כבש (רק 75% סגוליות באנשים עם דלקת מפרקים שגרונתית מאובחנת, לעומת 90% במבחן צימות חלקיקי latex). יש גם שיטה נפלומטרית להערכת רמת RF, אלא שהיא עלולה להיות מושפעת במצבי ליפמיה.

פענוח תוצאות הבדיקה

בדיקה ותיקה זו שנכנסה לשגרה עוד בראשית שנות ה-40 וידועה עדיין בשמה המקורי “מבדק Rose-Waaler”, ואף על פי כן היא ממשיכה לשמש בשגרת האבחון המעבדתי. הגורם השגרוני מופיע ב 70-80 אחוזים מהחולים אך לעתים רק בשלבים מאוחרים של המחלה, כ-6 חודשים מהופעת התסמינים הקליניים. כיום מתחילה להיכנס לשגרה בדיקת זיהוי נוגדן עצמי נוסף הקרוי Anti-citrullinated peptide (anti-CCP)‎ נחשבת לבעלת סגוליות גבוהה יותר מבדיקת RF.

“חולשתו” של מבדק RF, היא בעצם הופעתו ברמה מוגברת במגוון מצבים אחרים כגון מחלת כבד כרונית, דלקת אוטואימונית של הכבד, צמקת מרתית ראשונית, תסמונת שיוגרן (בה מתגלה RF ב-80 עד 90 אחוז מהחולים), סקלרודרמה, דרמטומיוזיטיס, סרקואידוזיס, סקלרוזיס סיסטמי, לייפת (פיברוזיס) ריאתית, מצבי דלקת כרוניים, מחלת וולדנסטרם, ב-infectious mononucleosis, ובלופוס. כן נמצא RF מוגבר בלויקמיה, במיאלומה נפוצה ובאנדוקרדיטיס חיידקי, כמו גם עגבת, צרעת, לישמניאזיס, מלריה ושחפת.

ב-5% עד 10% מכלל האוכלוסייה הבריאה, ובפרט בקרב 25% מבין קשישים ללא תסמינים מובהקים, נמצא בדם RF בכייל נמוך, כאשר כייל של יותר מ-1:80 נחשב אבחוני לדלקת מפרקים שגרונתית במשולב עם התמונה הקלינית, אם כי אי-מציאת RF אינה שוללת את המחלה. נוכחות שלRF בנסיוב, יכולה להצביע על פעילות אוטואימונית שאינה קשורה לדלקת מפרקים שגרונתית, אלא זו הקשורה לדוגמה לפאזה של דחיית רקמות או איברים מושתלים

נטילת הדם אינה כרוכה בצום, והיא נעשית במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב).