המצב המשפטי בישראל רשימה שניה |
בחלקה השני של הרשימה העוסקת בחיסיון, נתחיל בבדיקת המצב המשפטי הנוהג בישראל בעניין זה, ככל שהוא נוגע למערכת הבריאות. ראשיתו של העניין הוא בפרשת 'גלעד' שתתואר להלן, אך עיקרו הוא חוק זכויות החולה שיוצג ברשימה השלישית והאחרונה.
"השד" יצא מהבקבוק בשנת 1995, כאשר נפסקה בבית המשפט העליון פרשת גלעד (רע"א 1412/94 ההסתדרות המדיצינית הדסה עין כרם נגד עופרה גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516).
תקציר האירועים הוא כדלקמן: מר טל גלעד ביצע ניסיון אובדני בביתו. הוא הובהל למרכז הרפואי הדסה עין כרם, שם טופל ע"י צוותי בית החולים אשר הצילו את חייו. הוא אושפז להמשך טיפול והשגחה בבית החולים, במחלקה השוכנת בקומה 8. כעבור מספר ימים קפץ מר גלעד אל מותו, מהקומה ה-8 בבית החולים. לאחר מותו מינה מנהל המרכז הרפואי הדסה עין כרם ועדה לבדיקת נסיבות מותו של מר גלעד. הוועדה בדקה את המקרה תוך ליקוט העובדות, שמיעת המעורבים, והגישה את מסקנותיה והמלצותיה למנהל שמינה אותה.
כעבור מספר שנים הגישה משפחת גלעד (האלמנה וילדיה) תביעת נזיקין נגד בית החולים הדסה בטענה, כי התרשל בשמירה על אבי המשפחה, התרשלות שבעטיה הצליח המנוח לקפוץ אל מותו. לו נקט הצוות הרפואי של הדסה בכל הצעדים הדרושים על מנת לשמור על המנוח, כפי שנדרש בנסיבות המקרה, כך נטען, כי אז הייתה נמנעת התאבדותו והיה נחסך מהמשפחה הנזק הרגשי והממוני הכרוך במות אבי המשפחה.
במסגרת הליכים מקדמיים שגרתיים של ההליך האזרחי, התבקשו הצדדים להחליף ביניהם תצהירי גילוי מסמכים, שבהם התבקש כל צד לגלות למשנהו מהם המסמכים שברשותו. במסגרת זאת הצהיר בית החולים הדסה עין כרם על קיומו של המסמך שנקרא: "דוח ועדה לבדיקת מותו של מר טל גלעד ז"ל", וטען כי המסמך נהנה מחיסיון, וכי על בית החולים לא חלה החובה המשפטית למסור את המסמך לעיונו של הצד השני – התובעים. בין הצדדים התנהלה מערכה משפטית שעסקה בשאלת החיסיון של דוח הוועדה הפנימית. בית המשפט המחוזי, מפי כב' הנשיא ורדי זיילר, פסק כי דוח הוועדה אינו נהנה מחיסיון.
בבית המשפט טען בית החולים, כי החומר חייב ליהנות מחיסיון, כיוון שהוא מיועד לצורך התדיינות משפטית עתידית, ולכן הוא חוסה בצל החיסיון שחל על הכנת חומרים לקראת התדיינות משפטית עתידית. על כך השיב בית המשפט המחוזי: "איסוף החומר על ידי בית החולים נועד להפקת לקחים, אם כי אני מוכן להניח, שכדרך כל חומר שנאסף, הוא משמש גם למשפט. אינני סבור שתוצאת לוואי זו, המשותפת כמעט לכל החומר שנאסף בבית חולים, הופכת אותו לחסין בפני גילוי".
טענה נוספת שהעלה בית החולים הייתה, כי 'טובת הציבור' מחייבת את בית המשפט ליצור חיסיון חדש בפסיקה הישראלית ולקבוע כי דוחות פנימיים של דיונים ושל ועדות המתקיימות בבתי החולים ייהנו מחיסיון, שאם לא כן, כך נטען, הרופאים יסרבו לשתף פעולה, לא יתקיימו ועדות ובדיקות, והניזוק העיקרי יהיה הציבור. על כך השיב בית המשפט המחוזי : "אני מסכים עם הטיעון המקופל בדברי בא כוח המשיבה, לפיו ייתכנו מצבים בהם מעורבים במעשי רשלנות וחבריהם ינסו להעלים מעשים או לפחות להמעיט את חלקם בפרשה, ואולם סביר להניח שהתנהגות כזו – אם אכן היא קיימת במקרים מסוימים – לא תתבטא בחקירה בבית המשפט דווקא. סביר להניח, שבמקרה כזה תיושם התנהגות כזו על ידי מעלימים פוטנציאליים של עובדות גם בחקירה פנימית של בית החולים… אחרי ככלות הכול אין מדובר בדברים הנאמרים בסוד, שהרי מן המפורסמות הוא שדוחות כאלו מועברים לעיון מנהלי בית החולים, ולעתים קרובות גם למשרד הבריאות, ומוסרי המידע לוועדת החקירה יודעים זאת".
על פסיקתו זו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדון בפני הנשיא ברק.
בית החולים חזר בדיון על שני נימוקיו להטלת החיסיון:
מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי (רע"א 6546/94 [1]). הטעם העיקרי המונח ביסוד הלכה זו הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני יריבו.
החיסיון חיוני לקיומן ולתפקודן של ועדות בדיקה רפואיות פנימיות בבתי חולים. על-פי הטענה, בהיעדר חיסיון, יימנעו הוועדות מלפעול באופן העשוי להיטיב עם החולה שעניינו נבדק. בית חולים לא יקיים בדיקות פנימיות אשר באמצעותן יוכלו מגישי תביעות לבסס את רשלנות בית החולים. לדעת בית החולים, חברי צוות הבדיקה "ימלאו תפקידם באופן מסויג… ביודעם כי ממצאי בדיקתם עלולים להיחשף ולשמש בתביעת רשלנות מקצועית כנגד עמיתיהם, ו/או כנגד בית החולים שהינו מעבידם, או לשמש כראיה בהליכים משמעתיים".
בית המשפט העליון קבע כי: "מטרת המשפט היא בגילוי האמת, ושלילת החיסיון מונעת פגיעה במטרה זו. זאת ועוד: דוחות הביקורת נערכים לרוב סמוך לאירוע, ועל-כן הם חסרי תחליף מבחינת העיתוי, הרלוונטיות, הנגישות למידע הכלול בהם והייחודיות שלו. בצד שיקולים כלליים אלה עומדים שיקולים מיוחדים הקשורים בזכותו של החולה לדעת מהו הטיפול הרפואי שקיבל ומה הן קורותיו של אותו טיפול. אכן, לדעתי, עומדת לו לחולה הזכות לקבל מידע על הטיפול הרפואי שקיבל בבית החולים.
"כנגד זכות זו עומדת חובת הרופא ובית החולים למסור לחולה את המידע שבידם באשר לטיפול שקיבל, תוצאותיו ועלילותיו. זכות זו נגזרת מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים לחולה. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם והמבטאת את כבודנו כאדם (ראה סעיפים 2ו- 4לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). אכן, כשם שיש לו לאדם הזכות לדעת מה ייעשה בגופו, כן עומדת לו הזכות לדעת מה נעשה בגופו".
ועוד נאמר שם: "הכרה בחיסיון בפני גילוי דוח ביקורת פנימית של בית החולים פוגעת בזכויות אלו של האדם לדעת מה נעשה בו, ואינה מתיישבת עם זכויות אלו".
נפסק , כי על מנת שמסמך שהוכן לקראת התדיינות משפטית עתידית ייהנה מחיסיון, צריך שהמטרה הדומיננטית בהכנתו תהיה משפטית. במקרה של מר גלעד המטרה המשפטית הייתה משנית, ואילו המטרה העיקרית הייתה למידה ותיקון הליקויים. ובלשונו של ביהמ"ש: "לדעתנו, תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו הייתה ההכנה לקראת משפט".
לעניין השיקול הציבורי קבע נשיא ביהמ"ש העליון את הקביעות הבאות:
"לדעתי, השיקולים של טובת הציבור שהובאו לתמיכה בחיסיון אינם מבוססים, ואין בהם כדי להצדיק הכרה בחיסיון המבוקש. נראה לי, כי החשש לפגיעה בקיומן ובתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי חולים, אם לא יוכר החיסיון, הוא ספקולטיבי. כשלעצמי, נראה לי כי ועדות פנימיות לבדיקה עצמית בבתי חולים תתקיימנה אף בלי חיסיון, שכן הדבר מתבקש ממהות מקצוע הרפואה ומהמחויבות האתית והמשפטית שאדם נוטל על עצמו בהיותו רופא. חובתו – האתית והמשפטית – של הרופא להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם (ראה, למשל, קוד האתיקה הרפואית של אמנת ג'נבה, אשר התקבל בידי האגודה הרפואית העולמית ב-1949). זו מטילה עליו חובה לשתף פעולה באופן מלא עם ועדות רפואיות פנימיות, המבקשות לדעת בדיעבד מהו הטיפול הרפואי שניתן לחולה ואם הוא עומד באמות המידה הרפואיות הראויות. הסנקציה המשמעתית והאחריות האזרחית והפלילית מאששות חובות אלה. אכן, מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון אלא פתיחות וגילוי האמת".
הנה כי כן, בית המשפט העליון קבע ביחס לוועדה שמונתה ע"י מנהל בית החולים הדסה עין כרם, לבדיקת נסיבות מותו של המנוח טל גלעד, כי הדוח שהגישה הוועדה איננו נהנה מחיסיון, שכן מחד גיסא האינטרס הציבורי הוא דווקא בגילוי ולא בהסתרה, ומאידך לא חל כאן הכלל המשפטי, לפיו ייהנה הדוח מחיסיון רק אם המטרה הדומיננטית בהכנתו הייתה התכוננות להתדיינות משפטית עתידית.
המשפחה קיבלה את הדוח. בפסק דין נפרד חויב בית החולים בתשלום פיצויים למשפחה, בגין הרשלנות בשמירה על המנוח טל גלעד.
בעקבות פסק הדין הורו ראשי ההסתדרות הרפואית בישראל בנובמבר 1995 לציבור רופאי ישראל לחדול מייד מלשתף פעולה עם ועדות למיניהן. בינתיים חוקק בשנת 1996 חוק זכויות החולה. המחוקק, שהכיר את פרשת גלעד, ביקש להמציא פתרון לעניין החיסיון על פעולות איכות, וכך אכן עשה. אך על כך, ועל ההסדרים שחלים היום – ברשימה הבאה.
בעריכת ד"ר דוד שרים, רופא ועו"ד, מנכ"ל החברה הישראלית לניהול סיכונים בע"מ