אנא סובבו את הטלפון שלכם.
מוסד הרוקח האחראי בבית המרקחת או בחדר התרופות הוא מוסד ייחודי בחקיקה הישראלית. אין, ככל הנראה, שום מקרה אחר בו החוק מסדיר בצורה כה מפורטת את מעמדו של המנהל המקצועי של עסק פרטי ומחייב קבלת אישור אישי מידי נציג הרשויות. יחד עם זאת, ייחודו של מוסד הרוקח האחראי אינו מתמצה בהליכי מינויו, אלא מתבטא בראש ובראשונה במידת אחריותו על פעילות המוסד אותו הוא מנהל.
בדרך כלל, שאלת אחריותם המשפטית של מנהלים ובעלי מקצוע ביחס לפעילות המוסד בו הם עובדים אינה זוכה להתייחסות ישירה בחוק, אלא נקבעת בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה על ידי בתי המשפט הדנים באישומים פליליים או בתביעות נזיקיות הנוגעות לפעילות המוסד. במקרים אלה קובעות הערכאות אם אותם מנהלים מקצועיים נושאים באחריות פלילית (דהיינו צפויים לעונש פלילי) או אזרחית (דהיינו מחויבים לתשלום פיצויים לנפגע) בגין פעולות שאירעו במוסד עליו הם ממונים. כך, לדוגמה, אין כל הוראת חוק המתייחסת למידת האחריות של מנהל רפואי של בית חולים או מנהל מחלקה, לתפקוד המקצועי של המוסד עליו הם מופקדים. רק במקרים נדירים ביותר נקבע כי מנהלים אלה אחראים באופן אישי למחדלים ולמעשי רשלנות שבוצעו במוסד. במרבית המקרים נאלצים אנשי המקצוע האחראים ישירות למעשים ומחדלים אלה, לשאת בתוצאות התנהגותם לבדם.
לעומת זאת, בכל הנוגע לתפקידי הרוקח האחראי, נוקטת פקודת הרוקחים גישה שונה, וקובעת בסעיף 10, כי הרוקח האחראי "יהיה אחראי לביצוע הפעולות המקצועיות בבית המרקחת ולמילוי הוראות פקודה זו וכל דין אחר הנוגע לבית המרקחת". משמעות הדברים היא, לכאורה, כי הרוקח האחראי נושא באחריות משפטית מרחיקת לכת, הנוגעת לכל היבט של עבודת בית המרקחת, ואחריות זו אינה מוגבלת אך ורק לשמירה על הוראות החוק, אלא גם לשמירה על סטנדרטים מקצועיים בידי כל עובדי בית המרקחת.
היקפה של אחריות זו נדון פעם אחת בידי בית המשפט העליון בפסק דין ברק משנת 1979 . באותו מקרה הועמד רוקח אחראי לדין פלילי, בשל העובדה שעוזרת רוקחת שהועסקה בבית המרקחת ניפקה תרופה בניגוד לאמור במרשם שנמסר לה. הרוקח האחראי הורשע בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, בעבירות הנוגעות לשינוי מנוסחו של רצפט (בהתאם לנוסח הישן של פקודת הרוקחים שהיה אז בתוקף). בית המשפט העליון זיכה את הרוקח האחראי, וקבע שאין לפרש את אחריותו של הרוקח האחראי כאחריות מוחלטת לכל עבירה המתבצעת בבית המרקחת, וכי אין לראות בו כאחראי להתנהגותה של עוזרת הרוקח בנסיבות העניין. זאת, כיוון שהיה ברור כי הרוקח האחראי לא היה מעורב בעצמו בניפוק השגוי, אלא פעל לתיקון המעוות, וכיוון שלא נטען כי הוא התרשל בפיקוח על עובדי בית המרקחת שבאחריותו.
יחד עם זאת, עצם העובדה שהרוקח האחראי הועמד לדין פלילי במקרה זה, כאשר לא היה ספק באשר לאשמתה של עוזרת הרוקח (שאף הורשעה ונקנסה במשפט נפרד), כמו גם העובדה שהוא הורשע בידי ארבעה שופטים בשתי ערכאות, כשכל אחד מהשופטים מצא נימוק אחר להרשעה, מעידות על אחריותו הכבדה של הרוקח האחראי. גם הזיכוי, בסופו של דבר, בידי בית המשפט העליון אינו מבהיר באופן מוחלט את שאלת היקף אחריותו של הרוקח האחראי: בהתאם לפסק הדין, ייתכן שלו הוכיחה התביעה כי הרוקח האחראי כשל במלאכת הפיקוח על עובדי בית המרקחת, הוא היה מורשע בכל זאת. פסק דינו של מ"מ הנשיא לנדוי הסתיים באמירה: "הדיון בערעור זה ממחיש את הצורך להגדיר בחוק ביתר בהירות את מידת אחריותו של 'רוקח אחראי' בפלילים". מאז מתן פסק הדין טרם בוצע שינוי כלשהו בחוק, ולא נעשה דבר לשם הבהרת הסוגיה האמורה.
שאלת אחריותו הפלילית של הרוקח האחראי לא חזרה עוד לדיון בבית המשפט. יצוין, כי רק במקרים יוצאי דופן ננקטים הליכים פליליים כתוצאה מביצוע עבירות בבית מרקחת, וניתן להניח, שפסק דין ברק מצמצם עוד יותר את האפשרות שבעתיד יועמד רוקח אחראי לדין פלילי בשל עבירה שביצע אחד העובדים בבית המרקחת.
לעומת זאת, סוגיות בעלות משמעות מעשית גדולה הרבה יותר הן אלה הנוגעות לאחריותו האזרחית של הרוקח האחראי, ובעיקר לאחריותו המשמעתית-מינהלית של הרוקח האחראי כלפי רשויות הבריאות. האפשרות שאדם שנפגע מהתנהגות אחד מעובדי בית המרקחת יתבע את נזקיו גם (או אפילו רק) מהרוקח האחראי, היא אפשרות סבירה ביותר, במיוחד במקרה בו הרוקח האחראי הוא בעל משאבים כספיים גדולים יותר מאלה של שאר הנתבעים, והוא יוכל לעמוד בתשלום הפיצויים שייפסקו לטובת התובע. בהתאם ללשון החוק, ולאור העובדה שאין תקדימים בעניין, הרי שתביעה נגד הרוקח האחראי היא כמעט צעד מובן מאליו במקרה של תביעת רשלנות רוקחית.
בעוד שתביעות רשלנות רוקחית הן (עדיין) נדירות במקומותינו, הרי ששאלת האחריות של הרוקח האחראי מול רשויות הבריאות היא שאלה שכל הרוקחים האחראיים נדרשים לה באופן יומיומי. אם האפשרות שרוקח אחראי ייתבע בגין מעשיהם של אחרים היא רחוקה, הרי שבאותן נסיבות, האפשרות שהוא ייקרא לבירור במשרד הבריאות, שבסיומו תישלל ממנו ההכרה כרוקח אחראי או שהוא יועמד לדין משמעתי, היא אפשרות סבירה ביותר.
בפועל, הגם שהנושא אינו מוסדר מעבר להוראת החוק שנזכרה לעיל, נושא הרוקח האחראי, כלפי משרד הבריאות, באחריות כמעט מוחלטת לנעשה בבית המרקחת. במקרים רבים נשללה ההכרה ברוקח אחראי בשל אי-סדרים שהתגלו בעבודת בית המרקחת, טעויות של עובדים וכו'. בין הקובלנות המשמעתיות המעטות המוגשות כנגד רוקחים בולט מקומם של הרוקחים האחראיים, גם במקרים בהם הם עצמם לא היו מעורבים ישירות בהתנהגות הרשלנית. אין ספק שבמקרים רבים נקיטת הצעדים כנגד הרוקחים האחראיים היא מוצדקת, אך קשה להשתחרר מהרושם, ששלילת ההכרה מהרוקח האחראי נבחרת גם בשל היותה הפתרון הפשוט ביותר לטיפול בליקויים בעבודת בית המרקחת.
ניהול הליך משמעתי כנגד רוקח הוא פרוצדורה מורכבת וממושכת, המחייבת הצגת ראיות העומדות במבחן משפטי, ורק במקרים חמורים במיוחד היא מסתיימת בנקיטת סנקציות חמורות של שלילת רישיון לתקופה ממושכת. לעומת זאת, שלילת ההכרה ברוקח אחראי היא הליך מינהלי היכול להתבצע באופן מיידי, כשהמגבלה היחידה בו היא החובה לערוך לרוקח האחראי שימוע לפני כניסת ההחלטה לתוקפה. בנסיבות אלה, אין פלא שמקרים לא מעטים בהם מתגלים ליקויים מקצועיים בבתי מרקחת מסתיימים בנקיטת צעדים מינהליים נגד הרוקח האחראי, ואילו הרוקחים הנוגעים בדבר אינם נענשים כלל. פרקטיקה זו, המטילה על הרוקחים האחראיים אחריות אדירה ולא בהכרח מוצדקת, מחדדת עוד יותר את הצורך בהגדרת מידת אחריותו של הרוקח האחראי, עליו עמד השופט לנדוי לפני כחצי יובל שנים, לא רק בהיבט הפלילי אלא בכל ההיבטים הנוגעים לעבודתו של הרוקח האחראי.
הכותב עו"ד זוהר יהלום- לשעבר היועץ המשפטי לאגף הרוקחות במשרד הבריאות, ומחבר הספר "דיני רוקחות ותרופות בישראל"
